גזר דין בתיק ת"פ 2099/06

1.         הנאשם הורשע, על-פי הודאתו, בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות על-פי סעיפים 64א(ב), 38(3), 67 לפקודת התעבורה וסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי.

ואלה המעשים: ביום 19.9.05 נהג הנאשם במכונית פרטית ברחוב הרצוג בירושלים וזאת אף שנפסל לנהיגה על-ידי בית משפט לתעבורה ואף שלא היה לו ביטוח חובה. הנאשם מיהר לחצות צומת ותוך חוסר תשומת לב פגע בקטנוע שנהגו הוטח לכביש, נפצע ואושפז למשך לילה אחד. הנאשם הבחין בנהג הקטנוע הפצוע, המשיך בנסיעה ועצר מכוניתו במרחק 80 מטר, מבלי לעזור לפצוע או להזעיק עזרה, נטש את מכוניתו ולאחר מספר דקות עזב את המקום.

2.         הנאשם, יליד 1981, רווק, מדריך בישיבה, למד במספר ישיבות תיכוניות, התקשה להתמיד וחווה תקופת התבגרות סוערת שהושפעה מרצח אחיו לפני 8 שנים. הורי הנאשם גרו בגוש קטיף, פונו משם, אביו חלה במחלה קשה לפני שנה, ומת ביסורים.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם נוטל אומנם אחריות לעבירות, אולם הוא מפחית מחומרתן בתרצו כי וידא שהמתלונן לא נפגע קשה ובחששו שמא האירוע ימנע ממנו לסעוד את אביו שמצבו אז היה קשה. קצינת המבחן סבורה, כי לאחר המשברים שחווה חלה בשנה האחרונה התייצבות במצבו של הנאשם והוא נמצא בהליך שיקום ומאסר בפועל יחבל בו, לפיכך המליצה על ענישה חינוכית והרתעתית של מאסר בעבודות שירות עם שילוב ענישה שיקומית של תקופת מבחן, בה תיבדק אפשרות הצטרפותו לתוכנית גישור של "צדק מאחה".

לנאשם מספר עבירות תעבורה כמו כן, בשנת 2004 נדון לשל"צ ללא הרשעה, בגין הפרעה לשוטר.

3.         במסגרת הטיעונים לעונש. העיד הנאשם ואמר, כי עזב את מקום התאונה רק בשל מצבו הרפואי הקשה של אביו החולה במחלה סופנית. לדבריו, כאשר ראה כי המתלונן לא נפגע קשה, השאיר במקום התאונה את המכונית בה נהג ובה מסמכי זיהוי, לקח מונית ונסע. הנאשם אמר כי הוא מודע לשגיאה אך פעל מתוך לחץ. כאשר נשאל מדוע לא התייצב למחרת בתחנת משטרה אלא המתין למעלה מחצי שנה עד שהמשטרה הגיעה אליו, הסביר כי זה בגלל מצבו של האב, ולאחר מות האב בחלוף חודש מהתאונה, הדחיק הבעיה אף שידע שבסוף ייתפס ואז ייטול אחריות.

רחל ליבמן, אמו של הנאשם, סיפרה על הפינוי מגוש קטיף, מחלת בעלה, והטיפול החיוני של הנאשם באביו. כיום היא לבד והנאשם בא להיות איתה יומיים בשבוע. לדבריה, בנה עשה שטויות עקב הנסיבות הקשות באותה עת.

רב הישיבה בה נמצא הנאשם העיד על תפקודו כמדריך לנערים שנפלטו ממערכות שונות וכי הנאשם משקיע בכך את מיטב כוחו וזמנו במסירות, ובהתנדבות.

האח הבכור של הנאשם העיד כי הנאשם הושפע רבות מאירועים קשים של רצח אחיו, פינוי המשפחה מגוש קטיף ומחלת האב. כן סיפר על תמיכת הנאשם באם ועל התנדבותו בישיבה.

4.         ב"כ המאשימה ביקשה לגזור על הנאשם מאסר של שנה וחצי לפחות, מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה, פסילה על תנאי וקנס. לדבריה, מי שנוהג בזמן פסילה מבזה את החוק ומסכן עצמו ואת הציבור, ורק בגין כך ראוי לענישה מחמירה, שכן העונש שבצידה של עבירה זו הינו 3 שנות מאסר. באשר לעבירת  ההפקרה, טענה כי עבירה זו הינה בין העבירות החמורות ביותר בפקודת התעבורה. המחוקק קבע עונש עד 9 שנות מאסר על עבירה זו ופסילת מינימום של רישיון נהיגה למשך שלוש שנים. נטישת קורבן הינה מעשה מכוער בכל מקרה, גם אם הנהג אינו אשם בתאונה.

לטעמה, יש לדחות את המלצת שירות המבחן שהתעלם מההיבט ההרתעתי. הנאשם אומנם בן למשפחה טובה ונורמטיבית, אבל דווקא ממנו יש לצפות שלא יפקיר נפגע בתאונה, ולכן יש חשיבות רבה ליסוד ההרתעה בענישה. הנאשם היה במצוקה באותו רגע, אולם הוא לא התייצב במשטרה והמתין 7 חודשים עד שנעצר.

5.         ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם הינו אדם נורמטיבי אשר צירוף יוצא דופן של נסיבות הובילו למעשה חריג. הנאשם היה נתון בתקופה קשה בעת ההיא, בשל מחלת האב ולכן קיבל החלטה רעה. הפגיעה במתלונן לא הייתה קשה, לנאשם לא הייתה אפשרות לעצור בתוך הצומת הגדול ולפיכך עצירה לאחר 80 מטר אינה בלתי סבירה. מה עוד שלא צריך לעצור בתוך הצומת ולשבש התנועה. הנאשם המתין, ראה שהמתלונן מטופל, לא מופקר כלל ועזב. הנאשם לא חשב להציל עצמו, שכן הותיר במקום התאונה את הרכב בו נהג וסימני זיהוי. בשל כך יש לסווג את התנהגותו במדרג נמוך, על הסף התחתון של עבירת ההפקרה, ובהתאם לכך צריכה להיות גם הענישה.

התקופה הקשה ומות האב אחרי חודש השפיעו על הנאשם גם בהמשך והקשו עליו להתייצב במשטרה.

הסנגור היפנה לתסקיר שירות המבחן, הדגיש את התפנית החיובית שחלה אצל הנאשם, תרומתו הנוכחית לחברה, ובעיקר הדגיש את ההמלצה של שירות המבחן לצרף הנאשם לקבוצה של "צדק מאחה" שפירושו מפגש עם הקורבן, וכל זה נובע ממודעות רבה של הנאשם למעשיו ורצונו לעזור לנפגע, גם לשקם עצמו ולתרום לחברה. לעמדתו, נאשם זה אינו עבריין אלא אדם שהיה במצוקה קשה, לפיכך עתר לגזור על הנאשם עונש שלא יהיה בו רכיב של כליאה ממש.

6.         החוק קבע עונשים חמורים בגין עבירות שעבר הנאשם. על-פי הוראת סעיף 67 לפקודת התעבורה, העונש בצד עבירה של נהיגה בעת פסילה, הינו 3 שנות מאסר. על-פי הוראת סעיף 64א', העונש בצד עבירה של הפקרה לאחר פגיעה, הינו 9 שנות מאסר.

הפסיקה התייחסה אף היא בחומרה למי שנוהגים ברכב בעת פסילה ובחומרה יתרה למי שעברו באותה עת גם עבירת הפקרה לאחר פגיעה. עבירה כזו תוארה כעבירה קשה, חמורה ומכוערת (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מ"י תקדין עליון 2002), שיש להוקיעה ומי שעבר אותה אינו ראוי לנוע בכבישים ויש להגן מפניו על הציבור (ע"פ 471/68 גסאן יוסף נ' מ"י פורסם בנבו).

במקרה שנדון ברע"פ 10212/04 ממן נ' מ"י הורשע המערער, בין השאר, בהפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בזמן פסילה ונגזרו עליו 22 חודשי מאסר בפועל, פסילת רישיון נהיגה ל-10 שנים וקנס.

במקרה נוסף שנדון ברע"פ 9083/05 סאלם נ' מ"י היה המערער מעורב בתאונה עם רוכב אופנוע, ועזב המקום בלא להותיר פרטים ובלא להושיט עזרה ונדון למאסר בפועל של 12 חודשים וכן מאסר על תנאי. להבדיל מענייננו, למערער זה היה עבר תעבורתי מכביד, אולם הוא לא נהג בזמן פסילה.

במקרה שנדון בע"פ 3101/93 שמעון אמר נ' מ"י הורשע המערער בנהיגה בזמן פסילה ובהפקרה לאחר פגיעה, כיוון שלאחר התאונה ברח מהמקום מחמת ההלם והותיר במקום את מכוניתו. המערער נדון ל-3 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי.